"אם לא עכשיו אימתי". זו השאלה ששאלתי את עצמי באוגוסט האחרון כשהחלטתי לעשות שינוי קריירה. 13 שנים הייתי מנהלת הדרכה ופרויקטים בקבוצת ZARA. החלום הרטוב של כל אישה שנייה בישראל.
כמו נשים רבות בגיל ארבעים, גם אני מצאתי את עצמי חושבת על עשרים השנה הבאות: הילדים כבר גדלו, אני יותר פנויה ואני מבינה שיש לפניי עוד שנים רבות של עבודה, אז למה לא להפוך אותן ליפות ומשמעותיות?
תקופה ארוכה הסתובבתי עם אלף שאלות בראש. האם זה כדאי? האם זה נכון? האם זה בכלל אפשרי לחלום אחרת, האם זה אפשרי לחלום בגדול?
תעיד כל אחת שעברה את זה: שינוי קריירה הוא מצב מורכב והוא מלווה בהרבה חששות ולחצים. בגיל כזה, כשיש מחויבויות בלי סוף, את שואלת את עצמך האם את בכלל יכולה לאפשר לעצמך את הזמן שנידרש לבניית קריירה חדשה, להתחיל שוב מלמטה, ואם כן- מי ישלם את מוסדות הלימוד של הילדים, את השכירות, את האוכל והתשלומים? העננה הכלכלית תמיד מרחפת מעל וברוב המקרים- היא זאת שמתווה עבורנו את הדרך אלא אם כן החלטנו אחרת.
אני הבנתי שעבורי אין דרך אחרת!
עד כאן נשמע נהדר: יש החלטה ויוצאים לדרך. רק שאת ההחלטה האמיצה לקחתי, כמה אירוני, ב5 באוקטובר.
כאם לשניים, אחד מהם בקושי בן שנתיים, שהתפטרה הרגע ממשרת החלומות כדי להגשים את עצמה, מצאתי את עצמי אבודה וההתרגשות הגדולה הפכה מהר מאוד לחרדה עצומה. החדשות מכות בי, כמות המובטלים שעולה מחודש לחודש ודיווחים יומיומיים על חברות במשבר. עולם הגיוס נכנס כמעט לקיפאון מוחלט ואני מתחילה להיכנס ללחץ שמא אפול בין הכיסאות.
כבר מתחילות החרטות והתהיות, והכעס העצמי, על איך הרשיתי לעצמי לעזוב עבודה כזאת מדהימה, עם שכר כזה. כשאני נמצאת במצב הזה יש רק דרך אחת לעבור את זה: ביחד.
לא, זו לא קלישאת מלחמת "חרבות ברזל". כשאדם נמצא במשבר, או בצומת דרכים, הוא חייב ללמוד לבקש עזרה. אנחנו, הנשים, גרועות בזה. חושבות שזה יעיד על חולשה. לא אני.
עברתי משיחה לשיחה, מחברה לחברה, והתחלתי להבין יותר לעומק מה אני רוצה ומה נכון לי. שיחה מקרית עם בן זוגי האהוב (והתומך, יש לציין. כן, גם זה חשוב), בעודנו צופים במסיבות העיתונאים הפוליטיות בחדשות, אני זורקת לאוויר: "הלוואי והייתי יכולה ללחוש באוזן של גנץ". מפה נולד הרעיון לנסות את ענף התקשורת והתחיל מסע מרתק לעבר הגשמה עצמית.
התקשורת היא ענף רחב ומגוון: עיתונות, תקשורת דיגיטלית, פרסום, תקשורת פוליטית, ועוד. חשבתי שזה התחום שבו אוכל להביא לידי ביטוי את כל היכולות והכישורים שרכשתי עם השנים בעבודה מול אנשים. הדבר הראשון שצריך בעולם התקשורת הוא קשרים. לקח הרבה שיחות, פניות לאנשי תקשורת עד שנזכרתי בחברה מהעבר שעוסקת בזה.
אומרים שמספיק בן אדם אחד שיאמין בך כדי להצליח. זכיתי! היה חשוב לי להבין אילו אפשרויות קיימות ולהתמקד במה שמעניין אותי, והיא סייעה לי בכך ואפילו אספה אותי לעבוד אצלה בהתמחות כדי להתחיל להכיר מקרוב את העסק.
השינוי הוביל אותי להכיר את עצמי מחדש. אני, התזזיתית, אשת השטח, פתאום יושבת מול מחשב ומתמודדת עם דברים שלא חשבתי שתהיה לי הסבלנות והסיבולת להתמודד איתם, כמו הכתיבה (כן, אפילו כתיבת הטור הזה). אבל חברתי המדהימה לא וויתרה עליי או לי. הבנתי שזה האתגר שלי ודהרתי קדימה.
המסר שלי לחבריי וחברותיי שקוראות את הטור הזה (כן, בעיקר לכן) שגם תקופת משבר היא מנוע לצמיחה והתפתחות. שדווקא ברגעי קושי שם את מגלה את עצמך במלוא תפארתך, ואם יש משהו שלמדתי מהחוויה זה שאף פעם לא מאוחר מדי להגשים חלומות.
