אחרי מסע בפולין בפעם הראשונה, ההיכרות עם הקהילות היהודיות. ההבנה על הזכות להיות יהודי. החינוך החרדי כשל בלימוד יום השואה והמסר החשוב משורד השואה לטבח ה- 7 לאוקטובר. אצלי יום השואה השנה מקבל 2 זווית ראיה חדשות שעוד לא יצא לי להגיע בהבנה ביום הגדול הזה
לפני פחות מחודשיים יצא לי לטוס עם חבר יקר למסע בין הקהילות היהודיות ברחבי פולין בין היתר בערים לואג', קראקוב, ורשה ועוד עיירות קטנות כשבין היתר הסתובבנו והלכנו להריח מקרוב את מחנות ההשמדה ההמונית באושוויץ ובירקנאו. המחנה המשותף בין כל הקהילות היהודיות שביקרנו בהם, שלצערנו כמעט ברובם לא נשארו יותר מדי אנשים ובכללי המקום לא מתופעל, היא, הרגשה של יהודים שמסרו את נפשם על קיום מצוות בלי לחשוש לגורל חייהם והכל ממקום של הבנה עד כמה הם זכו להיות 'יהודים' עד הרגע האחרון.
יכולנו להבחין בכך בכל גטו יהודי בו הסתובבנו, ההרגשה באוויר היתה תמיד של מוות אך בד בבד של מסירות נפש וגאווה גדולה של למות יהודי. קברים של תינוקות קטנים שלא טעמו טעם חאט, קברים משותפים של משפחות, גברים ונשים ואף ילדים קטנים והכל בשם כך שהיו יהודים.
באותם ימים הבנתי את המשמעות מה זה גאווה יהודית, מה זה נשמה של יהודי נרדף שאף פעם לא פחד מהמוות ותמיד העדיף למות כיהודי מה שלא הרבה אנשים בעולם זכו להיות. הדבר השני שבעיקר כאב לי וזה מתקשר לחלק הראשון בדברים שלי, זאת החשיבה (או איך שתקראו להם) הלא נכונה של אותם 'רבנים' או ראשים בחברה החרדית בישראל שפשוט מונעים את לימוד ההיסטוריה היהודית בתקופת השואה! ודווקא כיהודים מאמינים ביותר במושג שנקרא 'למות על קידוש השם'.
יום השואה במגזר החרדי עובר בכך שעוצרים לקרוא פרק תהילים לזכרם של 6 מיליון יהודי אירופה בזמן הצפירה ו.. ממשיכים קדימה. דעתי האישית כמי שגדל במוסדות החינוך החרדי, זה לא אמור להיות ככה ואדרבה מפה היו יכולים להעמיק יותר את חינוך הילדים למושג של 'למות על קידוש השם'.
בסיבוב שלי במחנה אושוויץ ראיתי (לא דומה שמיעה לראייה) את הרוע והסבל של אותם בנות קטנות, של אותם אימהות שנאלצו לעשות דברים הזויים רק בכדי לשרוד עוד טיפה, ראיתי את אותם בעלים יקרים שבטיפה כח שעוד נשאר בהם ראו את הטוב שיש ואת האמונה והאור שבסוף החושך ועד כמה התקווה שלהם הצילה את חייהם בהמשך. שזה משהו לראשונה אני ייחוש יותר ועוד יותר היום בערב ובכלל במשך ימות השנה, תחושה של הבנה עמוקה מה עברו אבות אבותינו רק לפני פחות ממאה שנה שהרבה בזכותם אנחנו כאן באמונה שעוד יבוא הטוב גם בזמן שלנו, מלחמת חרבות ברזל.
שאלתי ניצול שואה השבוע (כמי שגם חווה את המלחמה הנוכחית ואת הטבח הנורא שהיה כאן, האם זה מזכיר לו את ימי השואה שהרגו יהודים בגלל היותם יהודים והוא ענה לי "שום שואה לא תחליף את שואת הנאצים. המטרה היא אותה מטרה, פה הפתיעו יהודים בשביל להרוג עוד יהודי אך לא לחסל אותו. בשואה הגרמנית לא רק שרצו להרוג יהודים, הם גם הכינו אותנו לזה בגטאות, הרחנו את גופות חברינו נשרפים והרגשנו את מותינו שבדרך, המטרה שלהם הייתה להסביר לנו עד כמה להיות יהודי זה רע ומה הסוף של להיות יהודים, ואנחנו? אדרבה ואדרבה, נוצרה בתוכנו ההבנה עד כמה זכינו להיות עם הנבחר שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם ועוד נגיע למדינת ישראל ויהיה לנו עם משלנו ונכנס לארץ המובטחת כמו שהובטח לנו והנה אני כאן עם נכדיי וניני מה שלא מוסבר על ההיגיון".
מה נותר להגיד לסיום, נכון, אנחנו נמצאים גם היום בהבנה שכל הסובבים שלנו רוצים להרוג בנו רק בגלל היותנו יהודים אבל ההבנה היום של כל יהודי גם בדור הזה שעוד יבואו ימים טובים יותר ונפש יהודי הומיה
