8 פרקים בחצי יום- זה קצב הצפייה שלי לדרמה החדשה "באש ובמים" שכתבו ויצרו הצמד המוכשר חנן סביון וגיא עמיר. חובבי הצמד מכירים אותם מהסדרה "עספור", שהייתה אחת ההצלחות הכי גדולות שלהם, וזכורה לטובה עד היום, ולכן, מי שנפל להשוואה בין שתי הסדרות טעה טעות מרה.
ז'אנר הסתבכויות הפשע, כפי שאני מכנה אותם, אופייני לסביון ועמיר והוא גם מה שהופך אותם למיוחדים בנוף הישראלי. הם לא מפחדים מהפקות ענק שבהן מכוניות מתפוצצות או מתהפכות, שיש בהן מכות וגם "ערסיות" ירושלמית אותנטית. גם "מכתוב" נכתבה בדיוק באותו אופן, וזה הפך להיות חלק מהמותג שהצמד בנה עם השנים, ואני מאוד אוהבת את זה שהם לא מתחבאים מאחורי זה.
קצר וניוטון, מ"עספור" המיתולוגית, הם דמויות צעירות, מהעבר, שחיות חיים אחרים. הם משעשעים, אבל הם לא פיני וניסו, גיבורי "באש ובמים". פיני וניסו נמצאים בזוגיות. הם עוברים משברים. הם כבר לא ילדים. הפאב שהם מנהלים זה הדבר היחיד שיכול להעיד על סגנון חיים פרוע, אך לא מדיי. כיאה לילדים טובים ירושלים. "הסדרה מדברת על ערך החברות ועל כמה הוא נמדד דווקא בימים הקשים," כתב גיא עמיר בפוסט בפייסבוק, "ממש כמו ימים אלה, לא הייתה לנו פרמיירה מסודרת גם לא הרגשנו נכון לחגוג, אבל כן חשוב לנו להגיד תודה".
הביקורות סביב הסדרה חלוקות. רועי אבן מTVBEE של MAKO כתב ""באש ובמים" של נטפליקס ויוצרי "עספור" היא נזק הסברתי. חנן סביון וגיא עמיר הם לא בדיוק השגרירים האידיאליים ליצירה המקומית. אם אלה השגרירים, כדאי לזמן אותם לשיחת בירור. בפרקים שלה שמתרחשים בקרקוב, עם ההמתנה בתור למלון וההמתנה לאוכל בטיסה – עושה רושם של סדרה ישראלית שנוהגת בגזענות כלפי הישראלים כולם. זו לא החוצפה המוכרת, אלא סטריאוטיפים שהתיישנו מזמן."
עינב שיף של YNET כתב: "'באש ובמים' של יוצרי "עספור" לא מחדשת דבר – וזה לא בהכרח רע. אולי מכיוון שסדרה בנטפליקס זה לא דבר שקורה כל יום, סביון ועמיר לא ניסו להמציא את עצמם מחדש אפילו במילימטר. שוב הם זוג חברים טובים שנקלעים לסיטואציות שעלולות להפריד ביניהם, שוב הם דגיגים קטנים בבריכה של כרישים מסוכנים, ושוב המסר הוא שהברומאנס הוא טעם החיים וגם תמצית הישראליות – לצד כמובן הניצחון על הנאצים.במובן הזה, "באש ובמים" היא בדיוק מה שתאגיד הסטרימינג אוהב: לא נועז מדי, לא כבד מדי, לא מעניין מדי וגם לא מטומטם יותר מדי, בטח לא עבור זמנים מלחיצים כאלה."
מרבית המבקרים הסכימו שהתוכן מאוד ישראלי ומאוד לא אירופאי. הרבה תהו איך צופי "נטפליקס" מעבר לים יהנו מסדרה כל כך סטריאוטיפית וישראלית, גם בבדיחות שלה, ועם זאת, אם אני בוחנת את הסדרה בראי הצופה הזר, הרי שיש פה סיפור שכל אדם יכול להתחבר אליו- האהדה העיוורת לקבוצת כדורגל (עד שאתה ממש מנסה לחבל לקבוצה היריבה במשחק); האקשן בקומדיות מצבים שיכולות לקרות ליהודים- המפגש עם ניאו-נאצים בפאב, למשל, או ההליכה על פסי הרכבת שמובילה לאושוויץ; השיח המשפחתי על יהודים שנרצחו בתוניס בשואה. בכל אלה יש הנגשה לקהל הצופים המערבי, ואני דווקא רואה בה חלק מההסברה הישראלית הכי טובה שיש.
