בגיל 17 יצאתי לדייט האמיתי הראשון שלי הכרתי בחור חמוד שלמד שנה מעליי והוא הזמין אותי לבית התה הרוסי מתחת לתיאטרון ירושלים. בלי METOO בלי תנועות של שפחות אדומות, הייתה בי תודעה של "תדאגי שיהיה לך כסף לשלם על עצמך". הלכתי במיוחד לבנק הקרוב, באוטו של הוריי, והוצאתי מזומן. הארנק, לדאבוני, נפל אצלם באוטו. גם הדייט הזה נפל.
אני זוכרת כמה התבאסתי שהוא שילם. היינו שנינו צעירים, ואולי היה "מקובל" שהוא צריך להזמין אותי, אבל אני ממש הרגשתי לא נעים: יצאנו, לא זרם, לא יהיה עוד דייט, למה לתת לו לשלם?
הרבה נשים ונערות יקראו את השורות האלה ויגידו: "די, נו, איזה שטויות, דייט ראשון הוא משלם!". לא הבנתי למה זה כל כך ברור בעידן כל כך פמיניסטי, אבל בשבילי זה כבר 2 עשורים (גם לחשוף את גילי זה לא "נשי" מצידי) שאני בתודעת: עדיף להגיע לדייט לבד, לשלם על עצמך, או לפחות להיות מסוגלת לכך- לכל מקרה שלא יהיה.
בעצה של חברים החלטתי שאני מורידה אפליקציית היכרויות. זה בניגוד מוחלט לכל האינסטינקטים שלי- כי אני לא אוהבת להכיר אנשים ברשתות חברתיות, גם אם מדובר ביישום שזוהי מטרתו. אין טוב ממראה עיניים, שתדעו. אבל החלטתי לנסות.
נפגשתי עם אנשים טובים יותר או פחות, עם חלק זרם יותר וחלק החליטו להגיע עם סל של חוסר כנות על הגב. לא אמרתי נואש, אבל כן חישבתי מסלול מחדש. הבנתי שאם אין דייט שני- אני משלמת על עצמי. וקלטתי איזה נזק כלכלי זה.
יש אמירה בעולם העסקים: צריך להוציא כסף, כדי להכניס כסף. ברור לי שגברים רבים יוצאים להמון דייטים ומוציאים הון תועפות בחודש, רק בשביל ההשקעה בבחורה הנכונה. זה בוודאי נכון גם עבורנו, הנשים, אבל התרגלנו לחשוב שאנחנו אלה ששוות את ההשקעה- לא הם. אז אנחנו, הרווקות "המאוחרות"- כפי שכתב המשורר ב. סמוטריץ'- מקבלות גברים עייפים, לא כנים, חסרי ביטחון ובעיקר- כאלה שאשכרה נותנים לך לשלם, ואפילו כבר לא מוציאים את היד מהכיס.
עולם הדייטים הוא עולם אכזר. עולם האפליקציות הוא כבר רשע טהור. אחרי שבוע של חקר אנתרופולוגי, מצידי, הבנתי שזה לא כל כך בשבילי. יש משהו שתמונה לא מעבירה- קול, סגנון דיבור, בטחון עצמי ועיניים- שהן הבבואה לנפש האדם. ואין אפילו נפש חיה אחת, ביישומים האלה, שלא נפגעת מכך שהצד השני לא משך יד לכיס בסוף הדייט, אפילו אם מדובר במחול מיותר. ועדיין, אני תמיד דואגת שהארנק יהיה עליי. אני כבר לא בת 17.
