״היינו שם ביחד, ועכשיו אני פה, רוצה לצעוק את כאבכן, את הסבל, את הייאוש," פתחה את הנאום אגם גולדשטיין- אלמוג, מכפר עזה. הילדה בת ה17 שאביה ואחותה נורו לנגד עיניה ב7 באוקטובר, והיא הוחזקה 51 יום בעצמה בשבי, לצד אחיה ואמה.
הטקסט הקשה שניסחה אגם נותן עדות ליחס מחבלי חמאס ששבו את הנשים ועדיין מחזיקים בהן: "חברות שלי מה שלומכן ?
אכלתן מספיק היום ? איך המצב רוח שלכן ? עוד נשאר לכן על מה לדבר ? אתן ביחד ? או שהפרידו ביניכן ? הוא פגע בך שוב ? הוא שוב פעם שאל אם את נשואה, אם את רוצה שיסדרו לך מישהו בעזה ? הוא שוב פעם נכנס לך למקלחת, הפשיט אותך מהפיג׳מה שנתן לך?
תוך כדי גם נגע בפציעת הכדור שירה בך, זה כאב לך ממש, אבל השליטה שלו בך כאבה יותר,הגוף שלך כשלו ככה הוא התייחס אלייך, נכון חברה שלי ?"
"ואת שם,אתן שם. לבד כל כך לבד. וכבר עבר כל כך הרבה זמן. ב26.11 שוחררתי אחרי 51 יום ועכשיו אני בארץ כבר 50 יום, ואתן עדיין שם. השתחררנו רגע לפני איבוד התקווה, רגע לפני איבוד ההגיון, רגע לפני שיגעון, רגע לפני המוות. אז מה איתכן עכשיו ?
אני מקווה שאתן לא ברגע אחריי. לא ברגע אחרי שאיבדתן כבר תקוה. לא ברגע של אחרי איבוד ההגיון. לא ברגע של שיגעון
לא ברגע של המוות. יצאנו שנייה לפני, ועברו כל כך הרבה שניות של אחריי."
"ואתן עוד שם אני מקווה שאתן עדיין ברגע לפניי. בבקשה חברות שלי, תחזיקו מעמד עוד קצת, בטח אתן לא מאמינות – 100 ימים.
אחרי שבוע היינו בשוק, ב20 יום לא קלטנו ב50 יום כמעט ואיבדנו תקווה, מספר עגול, חצי ממאה זה כבר יותר מידיי רחוק מההתחלה.
100 ימים !!! מה אפשר להגיד על המספר העגול, הקשה, האין סופי הזה ? האם כבר יש מה להגיד ? אמרנו ועשינו כל כך הרבה ואתם עדיין לא פה. 100 ימים בחושך, במלחמה, בלבד, בחוסר שליטה, 100 ימים במוות, בחיים בתוך המוות."
"חברות שלי, אני מתגעגעת אליכן. האבות, הסבים, האחים שלנו- אותכם לא פגשתי, אבל אפגוש, פה בארץ בקרוב !
אין ברירה אחרת. יום אחד שם יותר מידיי 100 יום זה כבר החיים בתוך המוות. להחזיר את מי שנשאר לנו, אנחנו חייבים להם, יותר מידי קורבנות, יותר מידי ימיים. כל מחיר יהיה נסבל יותר מזה שנשאיר אותם שם. אין מחיר ! הוא לא חשוב. תחזירו את חברות שלי
הסבים, הסבתות, האבות, הילדים והילדות שלכם. הם עדיין שם לבד״
